החלטה בתיק ת"א 20051-09-11

1.         לפניי בקשה, שניה במספר, בה עותרת המבקשת כי אורה למשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה.

2.         שוב, נזכיר את עיקרי הדברים הנוגעים לתביעה דנן. המדובר בתביעה שהוגשה כנגד המבקשת, ושני עובדיה: היועץ המשפטי וראש מחלקת רישוי עסקים (אשר ייקראו להלן יחד: הנתבעים),בשל מסכת ארוכה של אירועים, אשר עניינם עסק להפעלת מועדון גלישה וצלילה הכולל חנות לממכר מוצרי מזון, שהפעילו המשיבה 1 -שהמשיב 2 הוא בעליה, בחוף ימה של חיפה. המשיבים טענו בכתב התביעה כי התנהלותם של הנתבעים בקשר להליכים שנקטו כנגד המשיבים, ובין היתר בסירוב למתן רישיון העסק, בצווי ההריסה שהוצאו למבנה ובתביעת הפינוי שהגישו -מהווה הפרת תנאי מכרז שהוציאה המבקשת  להפעלת המועדון, וכן עולים מעשיהם של הנתבעים כדי העוולות: רשלנות, נגישה, פרסום הודעה כוזבת בזדון ועוולת לשון הרע. המשיבים העמידו סכום תביעתם, לצרכי אגרה, על סך 2,500,000 ש"ח.

3.         המבקשת, יחד עם שני הנתבעים 2 ו- 3 שהתביעה כנגדם נדחתה עפ"י פסק דין מיום 21.11.2012, עתרו כי אורה למשיבים כאן להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בסך 250,000 ש"ח. ביום 25.06.12 ניתנה החלטתי, ולפיה חויבו המשיבים להפקיד 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעים. בנוסף, באותו יום ניתנה החלטה בבקשה לסילוק על הסף שהגישו עובדי העירייה כנגד המשיבים כאן, בגדרה קבעתי כי יש לנהל ההליך הקבוע בסעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעניין חסינות עובדי ציבור. בסופו של הליך זה, ביום 21.11.12 ניתן פסק דין  במסגרתו נדחתה התביעה כנגד עובדי העירייה, וכן חוייבו המשיבים כאן לשלם הוצאות ושכר טרחה לשני עובדי העירייה בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהם (להלן: פסק הדין). 

4.         לאחר שניתן פסק הדין עתרו הנתבעים להעברת סך 10,152 ש"ח מכספי הפיקדון לידיהם, לשם תשלום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בפסק הדין, כאשר לשיטתם כספי הערובה לא ניתנו לשם תשלום הוצאות הליכי ביניים, אולם עמדו על הבקשה לאור תגובת המשיבים ובשל חששם כי אין בידי המשיבים היכולת לשלם ההוצאות שנפסקו. ביום 06.03.13 ניתנה החלטתי ובה נעתרתי להעברת כספי הפיקדון לידי הנתבעים, לשם תשלום ההוצאות שנפסקו בפסק הדין. במקביל לבקשה להעברת כספי הפיקדון הוגשה הבקשה שלפניי.

5.         המבקשת טוענת בבקשתה כי חל שינוי נסיבות המצדיק פסיקת סכום נוסף בסך 250,000 ש"ח  להבטחת הוצאותיה. לטענתה, הערובה ניתנה לכיסוי הוצאות ההליך, אך לא לכיסוי הוצאות ביניים, ומשכך, כיוון שמתוך הערובה הועבר סך 10,152 ש"ח, הרי שנותרו פחות מ- 5,000 ש"ח בקופת בית המשפט, ואין בכך כדי לכסות את הוצאות המבקש במידה ויסתיים ההליך לטובתה על כן, מבוקש כי לכל הפחות יושלם הסכום שבקופת בית המשפט ל- 15,000 ש"ח, כאמור בהחלטה להפקת ערובה, אף שלשיטת המבקשת המדובר בסכום נמוך בנסיבות העניין.  המבקשת טוענת כי פסק הדין שניתן לחובת המשיבים - מעידה עוד יותר על קלישות סיכויים לזכות בתביעתם, וסירובם לשל את ההוצאות שנפסק בפסק הדין - מעיד על חוסר יכולתם לשלם את ההוצאות בסיום ההליך, ומכאן לטענת המבקשת, עולה הצורך בהגדלת סכום הערובה, ובחיוב המשיב 2 עצמו בהפקדת ערובה. המבקשת טוענת כי לכל הפחות, משסירב המשיב 2 להפקיד ערובה עתה, עולה החשש לאיתנותו הפיננסית, ועל כן עובר נטל ההוכחה לשכמו של המשיב 2 בעניין זה.

6.         המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, סכום ההוצאות שנפסק בפסק הדין אינו מהווה הוצאות בהליך ביניים, שכן ביחס לשני נתבעים אלו, הגיע ההליך אל קיצו. עוד לטענתם, ההליך ביחס לשניים משלושת הנתבעים הסתיים, ובהתאמה הועברו שני שלישים מכספי הערובה לידי הנתבעים. משכך, לטענתם, אין כל צורך לעדכן את סכום הערובה, שכן אין בחילוט הערובה כדי לפגוע במבקשת. עוד טוענים המשיבים כי סירובם לשלם ההוצאות מכיסם אינו נובע מאי-יכולתם לעשות כן, אלא מסברתם שלשם כך בדיוק נועדו כספי הערובה, ועל כן אין לראות בסירובם אות לחוסר יכולת כלכלית. המשיבים מתנגדים לטענת המבקש ולפיה לאור ההתפתחויות בתיק נראה כי סיכויי התביעה פוחתים, שכן לטענתם, אף אם טענה זו נכונה היא, הרי לא ייתכן שלאור כל התפתחות בתיק יעודכן סכום הערובה, וזאת בשל עיקרון סופיות הדיון.

7.         בתשובה לתגובה חוזרת המבקשת על טענותיה, ומוסיפה כי המשיבים לא מכחישים בתגובתם את אי היכולת הכלכלית המיוחסת להם. עוד מוסיפה היא כי הינה עומדת על כך שסירבה לתשלום ההוצאות מכספי הערובה, אולם עשתה זאת בלית ברירה.

דיון והכרעה  

8.         באשר למטרת הפקדת הערובה, הרי שלא ראיתי כל הבדל בין הוצאות בהליך ביניים לבין הוצאות בסוף ההליך. החשש של מגיש הבקשה הינו בדרך כלל כי התביעה כנגדו תידחה, ולא תהיה לו דרך לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו, אשר נפסקות, לרוב, בסופו של הליך. יחד עם זאת, אין כל נפקא מינה בין הוצאות אותן הוציא נתבע במהלך הליך ביניים לבין הוצאות שהוציא במהלך ההליך כולו, ועל כל הוצאה שהוציא מעוניין הוא כי יוכל להיפרע, ויפה שעה אחת קודם. על כן לא ראיתי פסול בתגובת המשיבים, אשר ביקשו כי ההוצאות שנפסקו בפסק הדין יועברו מתוך כספי הערובה, ואין בכך כדי ללמד על מצבו הכלכלי של מי מן המשיבים.   

9.         יחד עם זאת, בהחלטתי בהחלטה הראשונה להפקדת ערובה (סעיף 6 להחלטה) אמרתי את הדברים הבאים:

"החלטתי לדון בבקשה אף בטרם תידון הבקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים 2 ו- 3 מאחר וסבורני כי ההכרעה בבקשה דשם אין בה כדי להשפיע על ההחלטה בבקשה שלפניי ולו מן הטעם כי קבלת הבקשה שם תותיר התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 ואין בכך כדי לשנות מן ההוצאות שתיפסקנה, נוכח זהות הנתבעים, רשות מקומית ועובדיה".

10.        דהיינו, גובה הערובה שנפסק משקף את כלל השיקולים, וביניהם הוצאות ההתגוננות של הנתבעים, כאשר קבעתי כי אין כל נפקות האם מדובר בכלל הנתבעים או שמא במבקשת בלבד.

11.        לאור האמור, ומכיוון שטרם הסתיים ההליך, ומכיוון שהערכתי את גובה ההוצאות הכולל - אשר אינו מושפע מזהות הנתבעים בתביעה דנן - לא השתנה, על אף טענות הצדדים בנדון, ומאחר והצדדים הסכימו למעשה כי הוצאות הנתבעים בתביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 יקוזז מהערובה שהופקדה עפ"י החלטתי הראשונה להפקדת ערובה, ראיתי לחייב את המשיבה 1 להשלים את הערובה לסכום המקורי שנקבע בהחלטה הראשונה, דהיינו לסך 15,000 ש"ח. על כן תפקיד המשיבה את הסך 10,152 ש"ח תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יעוכבו ההליכים בתובענה ביחס לחברה.

12.        בנסיבות העניין ראיתי שלא לעשות צו להוצאות. 

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: